איש היה בעיר פרעמיסלא, ור' יהודה שמו, וכל בני העיר קראו אותו ר' יודיל האדום, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוהים, ולו אשה כשרה ותמימה, ששלחה ידיה במסחר השמרים, וכלכלה אותו ואת ארבעת בילדים אשר ילדה לו. היא ישבה כל היום בחנות ועסקה במסחר, והוא ישב בבית המדרש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ועסק בתפלה ובאמירת תהילים בקול ובנידון, והיה מונה את המילים כאדם המונה מטבעות זהב. וכל כך היו חביבים עליו שירי דוד המלך עליו השלום, עד אשר לא עבר עליו יום אחד, שלא יהא אומר אותם כולם, וביום השבת וביום החג היה מסיים את מזמורי תהילים פעמיים. ר' יודיל היה מכובד על הבריות, אף שלא היה עשיר ולא היה למדן, כי ידעו את ישרו ותום לבו. בני עירו כבדוהו והאמינו בו, וכמה פעמים בחרו בו להיות גבאי, אך הוא לא קיבל את המישרה ההיא, כי נפשו חשקה בעבודה תמה. כה חי האיש את חייו, והצניע לכת עם אלהים ואדם, אהב את אלהים בכל לבו, ועבד אותו בכל נפשו, ושפך את לבו יום יום לפני יוצרו במזמורי תהילים , שנאמרו מפי נעים זמירות ישראל.


אך סוף כל אדם למות, והנה הגיעה גם שעתו של ר' יודיל להפטר מן העולם, הזקנה קפצה עליו, והוא חלה ונפל למשכב. שכב על המיטה, ופיו לא פסק מלומר תהילים. נכנסו בני אדם לבקרו, והוא אינו מדבר עמהם אך אזנם שומעת פסוקי המזמורים, כשהם יוצאים מפיו בנהימה ובנעימה, ולבם מלא פחד ורעדה. כך חזר על מזמורי תהלים בימי חוליו בלי הרף. וכשנפטר בשביעי של פסח, יצאה נשמתו בטהר. והפסוק האחרון של תהלים בפיו. כל בני העיר התאבלו עליו, והורידו דמעות על אדם כשר שמת, וכאשר הוליכוהו לבית החיים באחרון של פסח, הלכו כולם אחרי מטתו, ולוו אותו עד בית העולם.


ויהי בלכת המלוים, וישאו את עניהם ויראו, הנה גדוד צבא בא מן הדרך העולה לבובה, וכולם רוכבים על סוסים אבירים, מלובשים שריונים, וכובעי נחושת על ראשם, וחרבות ארוכות על ירכם. כאשר קרבו אנשי הצבא אל המון המלוים, ראו האנשים שכלי זמר שוים על שכם הרוכבים. ויגש אליהם ראש הגדוד וישאל אותם : "למה התאספתם פה כולכם?" ויענו ויאמרו לו: "איש חסיד נאסף היום אל עמו, וכל בני העיר מלוים אותו לבית מועד לכל חי, עושים אנחנו חסד ואמת עם איש ישר, שעבד את אלוהיו באהבה וביראה, וכל פסק לא פסק מלומר תהלים." ויהי כשמוע שר הגדוד את הדברים האלה ויאמר : "אם כן, ראוי האיש הזה שבני אדם יכבדו אותו, וגם עלינו לחלוק לו כבוד". ויפן אל המנצחים בכלי שיר, ויצו עליהם לעמוד בראש המלוים, ולנגן לכבודו של אותו צדיק, עד אשר יביאו אותו לקבר ישראל. כראות המלוים את אנשי הצבא,הבאים בכלי שיר, ויסוגו אחור. המנגנים הלכו בראש לפני המטה, והתחילו לנצח בנגינות מזמור שיר. וילכו ויבואו אל בית העלמין, ולא פסקו מלנגן את נגינותיהם, עד אשר את הגולל על הנפטר. ויהי בהיות האנשים עושים את מלאכתם, וקוברים את מתם, ויעלמו אנשי הצבא, ואיש מן הנאספים לא ראה אותם בלכתם. ויהי הדבר הזה לפלא בעיניהם, וישאלו איש את רעהו מי הם החיילים האלה, מאיזה מקום באו, ולאיזה מקום הלכו, אך איש מהם לא ידע מענה. ויצאו מבית הקברות, ושאלו את העוברים והשבים, אם לא ראו גדוד רוכבים בדרך, וכולם ענו ואמרו: "לא ראינו ולא שמענו". וישלחו מלאכים אל הערים והכפרים, היושבים על יד הדרך העולה לבובה, לחקור ולדרוש אם עבר שם רוכבים וכלי שיר על שכמם, אך איש לא ראה אותם בכל הדרך הארוכה הזאת. ויתפלאו האנשים לשמע הדברים האלה, והרבה מהם הצטערו מאוד על אשר נגנו לכבוד הנפטר, וראו בה מעין פגיעה בכבודו, כי לא שמעו עוד מימיהם, שמנגנים ינצחו בכלי שיר על קברו של אדם מישראל. ותהי כל העיר כמרקחה, כי לא ידעו פשר הדבר, ומה עליהם לעשות, לכפר את פני הנפטר, שאנשי הצבא המיטו עליו חרפה כזאת. ויבוא ר' יודיל אל רב העיר בחלום הלילה ויאמר אליו: "אל תצטערו! דעו לכם ששר הגדוד, אשר בא לקראתכם בלכתכם אחרי מטתי, היה ד ו ד ה מ ל ך עליו השלום. הוא יצא עם כל החבריא שלו, לקבל את פני ברגע צאתי מן העולם, והם כבדו אותי במזמוריהם הנעלים, אותן הנגינות שבהן שר נעים זמירות ישראל את מזמורי התהילים, בשעה שיצאו מפיו בפעם הראשונה. וכל הכבוד הזה לא בא לי, על אשר כבדתי את אלהים במזמורי תהלים, כל ימי היותי על הארץ". ויהי בבוקר ויקרא הרב את כל העם, ויספר להם את דברי החלום, ויאמר אליהם: " ראו עד כמה גדולה היא זכותם של אומרי תהלים, שדוד המלך בכבודו ובעצמו, בא עם המשוררים והמנגנים שלו, לנצח בנגינות לפני אדם פשוט, שרוממות אל בגרונו ושירי תהלים בפיו. על כן תקחו לכם מוסר, ואל תזלזלו בבני אדם, השוקדים על שירי דוד המלך יום יום, זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל אמן".


אחר הדברים האלה, פנה הרב אל כל הנצבים ואמר: "ומצוה לפרסם את המעשה הנפלא הזה, ולזכות בו את הרבים". והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ונזכה לקץ הימין במהרה בימנו אמן סלה ועד.